חמישה ימים בדצמבר...​

יום 1 – שלב השאלה הזהה, והחידה הלא פתורה
האסיפה נפתחה לא בהחלטות אלא בהקשבה. הסטודנטיות והסטודנטים הכירו זה את זו דרך שאלות של אמת, עתיד וודאות, ויצרו מרחב שבו מותר לעצור רגע לפני שמתווכחים. משם עבר היום למסגור עומק של השאלה הגדולה: מה תפקידה של האוניברסיטה בעת משבר חוקתי? שיחה פתוחה עם נשיא האוניברסיטה, פרופ’ אריאל פורת, הציבה קווים חדים בין שביתה להשבתה, בין מחאה לכפייה, ובין עמדה מוסרית לסמכות מוסדית. הדיון לא חיפש הסכמה – הוא חידד מתחים: מי מחליט בשם מי, מתי שוברים כלים, והאם יש רגעים שבהם אי־פעולה היא עצמה בחירה פוליטית.
 

יום 2 – יוצאים מהקופסא
ביום השני האסיפה סירבה להישאר בדיכוטומיות. דרך מסגור פילוסופי ופוליטי, שיחה ביקורתית עם עמדת־נגד נוקבת, ופאנל של תאים פוליטיים מגוונים, נפרקו המושגים "כוח", "סמכות" ו"דמוקרטיה". במקום השאלה הבינארית "שביתה – כן או לא", צמח מהלך מכונן: זיהוי קווים אדומים המחייבים תגובה, לצד חצים – מנעד רחב של דרכי פעולה אפשריות. זה היה יום של אי־נוחות פורה, שבו התברר שהרוב מסכים שיש רגעים שבהם אי אפשר לעמוד מנגד – אך כמעט אין הסכמה על איך נכון לפעול.
 

יום 3 – מגרש המשחקים של הדמיון הפוליטי
לאחר יומיים של פעילות אינטנסיבית יצאה האסיפה מהכיתה – אבל לא מהפוליטיקה. הסטודנטים עבדו באופן עצמאי על "פה פוליטיקה", משחק מחשב שמכניס אותך ישר ללב הדילמה: לא "מה דעתי על השבתה", אלא מה אני עושה עכשיו – כשיש לחץ ציבורי, גבולות חוקיים, קבוצות עם אינטרסים שונים, ומחיר אמיתי לכל החלטה. דרך סיטואציות היסטוריות ופוליטיות מגוונות, המשחק אילץ לבחור בין פעולה להימנעות, בין מחאה סמלית להסלמה, ובין טוהר עקרוני לאפקטיביות חלקית. זו לא הייתה עוד מטלת בית, אלא ניסוי אזרחי קטן: חוויה שבה עוצמה מתגלה לא ככוח לכפות, אלא כיכולת לשאת אחריות על הבחירה – וגם על מי שנפגע ממנה.

​

יום 4 – שער אל פוליטיקה אחרת
עם החזרה לכיתה, היום השלישי חיבר בין השראה לפרקטיקה. הרצאה ושיחה עם דיקן הפקולטה למדעי החברה, פאנל מומחים, ושיחה מעמיקה עם שגריר שוויץ חשפו מודלים של דמוקרטיה ישירה, הדרגתיות והשתתפות. מכאן עברה האסיפה לעבודה אינטנסיבית בקבוצות – לא כדי להכריע, אלא כדי לעצב לוח בקרה: ארגז כלים מדורג, שמחליף "השבתה או כלום" בניווט אחראי.
 

יום 5 – בנשימה עצורה, לקו הגמר
היום האחרון היה יום של תכלס. הקבוצות חיברו את הפסקאות, העירו זו לזו, והתכנסו לכתיבה משותפת בסגנון "תלמוד תל־אביבי" – בלי למחוק מחלוקות, אלא לעבוד איתן. במליאה התקבל מודל תגובה מדורג למשבר חוקתי, הכולל טריגרים ברורים, משאל קמפוסי עם ספי השתתפות, ושלבי פעולה הולכים ומחריפים – מפעולות מניעה המשלבות אקדמיה באזרחות פעילה, דרך שביתת אזהרה קצרה, ועד צעדים חריפים יותר כמוצא אחרון. במקביל אושרו עקרונות של הגנה על מיעוטים, צמצום פגיעה, וחיבור האקדמיה לחברה שמחוץ לשערים.
 

אז מה בעצם עשינו כאן?
שבוע האסיפה לא יצר "פתרון קסם" – אבל כן חולל משהו נדיר יותר: דמוקרטיה חיה. תהליך שבו לא בורחים ממחלוקת אלא בונים מתוכה מנגנון; שבו כוח נמדד לא ביכולת לכפות, אלא ביכולת לבחור יחד; שבו האוניברסיטה נבחנת לא רק כמוסד ידע, אלא כקהילה אזרחית חושבת ופועלת. זו לא הייתה רק שאלה על השבתה לנוכח משבר – אלא על אחריות, שותפות, והאומץ לנווט יחד ברגעים שבהם אין תשובה נקייה.

ועכשיו - מוכנים לקרוא את מתווה האסיפה שיועלה למשאל הקמפוס, ולגבש דעה?