הפוליטיקה בת זמננו נתונה במשבר קיומי, במשבר לגיטימציה חריף ומעמיק – בעולם כולו, ובישראל. שתי שאלות מפתח עשויות לעזור לנו לפענח אותו, וראוי שכולנו נשאל את עצמנו:

• מי לדעתך מסוגלים לנהל דיון ענייני ויסודי יותר בסוגיות המפתח של החברה הישראלית וישקפו טוב יותר את הדעות, החוויות, והזהויות שלך – 120 חברי הכנסת או 120 ישראלים שייבחרו באקראי מתוך האזרחים הבוגרים במדינה?

• מי לדעתך יטיבו לבחור למען החברה הישראלית כולה – הפוליטיקאי המועדף עליך, או כלל אזרחי המדינה?

התשובות לשאלות חושפות את שורשי המשבר הנוכחי, את הדרך להיחלץ ממנו, ואת האתגרים שעוד נכונו לנו. האם נמשיך להטיל יהבנו על 120 חברי כנסת, שרובם דואגים יותר לכיסאם מאשר לעמם, כדי לנהל דיון מושכל ומשכיל בסוגיות הרות גורל? האם נמשיך לסמוך על מנהיג אחד ויחיד שיכריע את עתידנו ואף ינסה ללוש את עברנו, או שניטול את גורלנו בידינו, עבורנו ועבור ילדינו?
 

בשנים האחרונות ניסיתי למזג מחקר ועשייה למהלך של התחדשות אזרחית עבור החברה הישראלית - ועבורי: אני רוצה שאמא שלי תרגיש ותדע שהיא לא אזרחית סוג ב'; שהילדים שלי יוכלו לראות את עתידם בישראל; שהחברים שלי לא יבקשו ממני "לתת להם תקווה", כי היא מפעמת בהם גם ככה; שהעמיתים שלי באקדמיה יצאו ממגדל השן לא כדי לחנך את האזרחים אלא כדי לשוחח עימם בגובה העיניים.
 

אני פרופ' חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' אורח באוניברסיטת קורנל - ככזה, מצופה ממני ראשית, לרצות שהאזרחים יתעניינו יותר ויותר בפוליטיקה ושנית, להבין שבגלל שאין זה המצב, ולעולם לא יהיה, עלינו לתת לנבחרי ציבור לנהל את המדינה.
 

אני כופר בשתי ההנחות, ומציע תחת זו שתי טענות:
ראשית, אנחנו, כולנו, האזרחים, מסוגלים ללמוד, לחשוב, ליטול אחריות על גורלנו ולהכריע בסוגיות המפתח של חיינו המשותפים. אם ניתן בעצמנו אמון ונטפח סגולות אנושיות וסולידריות חברתית, נלמד גם את נציגינו בכנסת להיות משרתי ציבור, ולא נבחרי ציבור מורמים מעם.
שנית, האידאל האנושי אינו אדם שלא חדל לחשוב על פוליטיקה ולהתקוטט על פוליטיקאים ומפלגות; יש חיים שלמים ועשירים מחוץ לעולמות האלה. הפוליטיקה האידאלית היא זו שמאפשרת לאזרחים לא להתעניין בפוליטיקאים ובמפלגות יתר על המידה, כי הם יודעים, שבהיבטים החשובים הם, האזרחים, יוכלו להכריע, ובעניינים אחרים נאמני ציבור - פוליטיקאים שנאמנים לכלל הציבור - יעשו מלאכתם כהלכה.